כשאנו משתמשים בביטוי אדריכלות ורנקולרית, אנו מתייחסים למבנים הבנויים על פי מסורת הנהוגה באזור מסויים, ללא עזרת אדריכלים או מעצבים. הבתים בנויים בשיטות בנייה העושות שימוש במשאבים מקומיים ובשיטות מקומיות, במטרה לענות על צרכים מקומיים. אדריכלות זו, המכונה גם "אדריכלות ללא אדריכלים", נוטה להתפתח עם הזמן באופן המשקף את הסביבה, התרבות וההיסטוריה, באזור שבו היא מתקיימת. לעתים קרובות התייחסו לבניה כזו כגסה ולא מעודנת, אך בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה מתרחבת של אלמנטים הלקוחים מהאדריכלות הוורנקולרית, והמהווים מקור השראה לאדריכלות העכשווית.
המונח ורנקולרי Vernacular פירושו ביתי, מקומי, ילידי (בן המקום). כשמדובר באדריכלות, זהו סגנון האופייני לתקופה או למקום מסוימים, שלא הובא ממקום אחר או הועתק ממנו. בדרך כלל הכוונה למבני מגורים. מדובר בבנייה של חובבים חסרי הכשרה בתחומי העיצוב, שמנחה אותם שורה של מסורות מקומיות, תוך מתן תשומת לב מזערית לאופנה. ייעוד הבניין הוא המרכיב החשוב ביותר, בעוד שהשיקולים האסתטיים מינימליים (אם כי הפונקציונאליות יוצרת שפה אסתטית משל עצמה). את הבניינים בונים הבעלים והדיירים או הקהילה. מרבית הביטויים של האדריכלות הוורנקולרית הם ביטוי לערכים, לכלכלה ולצורת החיים בתרבות המייצרת אותם.
באזור הים התיכון ובמזרח התיכון, השלכות האקלים על האדריכלות הוורנקולרית כללו בניית חצר פנימית ובמרכזה באר או בריכה, אוויר מקורר באמצעות אדי מים ואידוי, המוזרם דרך הבית באמצעות מערכת לאוורור טבעי שטבועה בצורתו. הקירות עבים והחלונות קטנים – המייצרים מסה תרמית גבוהה – כדי לשמור על קרירות הפנים. לעתים יש גם ארובות, שמיועדות להגביר את זרימת האוויר בתוך הבית. מאפיינים אלו אינם מתוכננים אלא נלמדים בניסוי וטעייה במשך דורות, ולעתים הם קיימים הרבה לפני שניתן להבין את חשיבותם.
אדריכלות ורנקולרית בישראל בכלל ובגליל בפרט, זו הבניה שהייתה נהוגה על ידי תושביה הפלסטינים עד סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
למרות שהארץ הייתה בעבר מיוערת בחלקה, מרבית הבנייה נעשתה באבן שנחצבה בסביבה הקרובה, דוגמת הבזלת השחורה הנפוצה ברמת הגולן ואבן הגיר במחצבות סביב העיר ירושלים ובגליל. מאפיינים מקומיים נוספים המוכרים מן הבנייה הערבית הם החצר הפנימית, קירות עבים, תקרות גבוהות, פתחי אוורור, כיפות וגגות שטוחים ומעליהם פרגולות גפן. רבים ממאפיינים אלה, על יתרונותיהם ביצירת מיקרו-אקלים על ידי ניצול אנרגיות מתחדשות, אומצו למשל בבניין המשמש את "המרכז לחינוך סביבתי בסכנין", אשר בנייתו החלה בשנת 2002.
בישראל של ימינו, הבניה הוורנקולרית פינתה במהירות את מקומה לבניה המודרנית.
שרידים לבניה כזאת נשארו עדיין בישראל מסיבות שונות, ואפשר לראותם בגליל במספר מקומות. רוב המקומות מוזנחים, ומיעוטם – שופצו ומעוררים עניין והשראה.
במרכז הכפר מעיליא אפשר לראות את בית הבד והבתים הסמוכים לו בנויים כחלק מחומת המבצר העתיקה.
במרכז המושב אלקוש בגליל המערבי, עומדים על תילם, בתים בודדים שסגנונם מגיע מאזור לבנון, ומצביעים על סגנון מפואר למדי של בניה מקומית מחמרים מקומיים. בנצרת קיימים כמה בתים שנבנו באותו סגנון ואף שופצו.
בכפר פסוטה, גם הוא בגליל המערבי, אפשר לראות עדיין, מבנים כאלה שקיבלו תוספות חדישות יותר, כמו המבנה הפרטי ששימש את הדואר הישן בעל קשתות פנימיות מרהיבות. חדי העין, יוכלו לראות בכניסות לבתים בכפר, את גלילי האבן שבהם היו משתמשים כדי לשטח את הבוץ על גגות המבנים שהיו עשויים מקורות עץ אלון מקומי ועליו שכבת בוץ מעורב בחציר. גם מבני הכנסייה בפסוטה ובכפר ג'יש, מדגימים את מסורת הבניה הזו.
לאורך נחל כזיב, אפשר לראות את שרידי טחנות הקמח, שקירותיהן העבים בנויים מאבן מקומית. אלו שרדו, מכיוון שנחל כזיב, היה מהמקומות הראשונים שהוכרזו כשמורת טבע.
ולסיום –
מה מושך אותנו בצורת הבניה הזו?
אחד הדברים העיקריים שמבנים אלו משדרים הוא שייכות – אין בהם זרות או ניכור.
הבניה טבעית, מתאימה ומשתלבת בסביבה, ואם מחברים אותה להקשרי המקום והתקופה – אין טבעית ממנה.
הבתים משדרים תחושה של אינטימיות (גם אם חסרה נוחיות מודרנית, או שחסר אור או יופי מושך).
ויש בהם שקט, מסתורין ופשטות.
התחושה המוקרנת ממבנים אלו, היא שלמבנה הבודד או לכפר בכלל – יש מרכז "טבעי" – מושג שקשה להגדרה משום שהבניה התפתחה לכאורה ללא נוסחה אלא כמילוי צרכים אמיתיים וטבעיים.
התחושה מאוד אנושית – דבר שחסר לנו ביום יום. בין האנשים שהתגוררו במבנים אלה, נוצרו מפגשים והכרויות. במבנים אלו, אין זרות של חדרי מדרגות או גינות מטופחות.
הדרכים והשבילים צרים, והבתים קרובים.
מה שקרוי כיום אדריכלות ורניקולרית, זו בניה שנעשתה בעבודה משפחתית/קהילתית, ונבנתה לצרכים אמיתיים – לידה, נישואין, משפחה חדשה, צרכי ציבור. הבניה הייתה אירוע חשוב ומשכה עזרה מקרובים – דבר שחיזק את הקשרים בין האנשים.